יסוד המנהג ומעלת אתרוגי קלבריה
מנהג חסידי חב״ד מדורי דורות הוא להדר דווקא באתרוגי קלבריה (הנקראים גם „יאנאווער“) לארבעת המינים. כבר מימי אדמו״ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, נקבע מנהג מיוחד לחפש אתרוגים ממחוז קלבריה שבדרום איטליה, ומאז המשיכו כל רבותינו נשיאינו, עד הרבי, ליטול אתרוג ממקום זה דווקא, גם בשנות מלחמות, קשיי דרכים והוצאות מרובות.
המקור המובא לכך הוא דברי חז״ל על הפסוק „ומשמני הארץ יהיה מושבך – זו איטליא של יוון“, ובהמשך פסק הרמב״ם ש״כל דבר שהוא לשם הא־ל הטוב – שיהיה מן הנאה והטוב״. מכאן המסקנה הפשוטה: לכתחילה יש ליטול למצות ארבעת המינים אתרוג ממקום שהוא „משמני הארץ“, ובפועל – קלבריה.
בנוסף לכך, התקבלה מסורת רצופה על כשרות אתרוגי קלבריה עוד מתקופת הראשונים, ורבותינו ראו בהם אתרוגים שמוחזקים מדור לדור כבלתי מורכבים, בדומה למסורת על עוף טהור. ישנם גם טעמים על פי פנימיות – ענין „ובקשתם משם את ה׳ אלוקיך“, שהאתרוג נלקח ממקום שאין בו כמעט יהודים, ובכך מתבטאת עבודת הבירור מן „שם“.
מתוך כך נבנה יחס מיוחד: לא מדובר רק בהידור צדדי, אלא במנהג חזק ומושרש, שזכה להסכמה והדגשה מפורשת באגרות ובשיחות, ומתבטא במסירות נפש מעשית להשגת אתרוג קלבריה בכל מצב. יחד עם זאת, עם התעוררות שאלות חדשות בדורות האחרונים, נוצר הצורך לברר כיצד המנהג עומד מול מציאות חקלאית משתנה, ובעיקר מול בעיית ההרכבה.
התפתחות היסטורית, חששות להרכבה ופעולות הפיקוח
במשך מאות שנים רכשו יהודי אירופה אתרוגים ממחוז קלבריה בלי השגחה יהודית בשטח. הגויים קטפו, ארזו ושלחו, ובעיני יהודי אשכנז וצרפת היה זה מקור אתרוגים כשר ומוחזק. האקלים במקום מתאים מאוד לגידול אתרוגים, ובמקביל התקיימו באזור פוליה וקלבריה קהילות יהודיות חשובות, מה שהוסיף תחושת ביטחון והמשכיות.
אולם בדורות האחרונים, בעיקר לאחר השואה ובשנות היו״דים, החלו להגיע אתרוגים מקלבריה שנראו גדולים ויפים בצורה בלתי שגרתית. השינוי עורר חשד שמא החלו להרכיב את האילנות – פעולה חקלאית שבה מחברים ענף מעץ אחד לגזע או לשורש של עץ אחר, בדרך כלל אתרוג על לימון או חושחש, כדי לחזק את העץ, להאריך את חייו ולהוזיל את עלויות הגידול. מאחר שהלכה פסוקה היא שאתרוג מורכב פסול לברכה, התעוררה שאלת יסוד: האם נשברה חזקת הכשרות של פרדסי קלבריה.
בתגובה לחששות אלו נשלחו שלוחים ורבנים, ובראשם רבנים המקורבים לרבי, אל פרדסי קלבריה. המטרה הייתה לבדוק את המציאות בעיניים: לדבר עם בעלי הפרדסים מסיח לפי תומם, לשוחח עם שכנים שאין להם נגיעה בדבר, לבדוק בפועל את עצי האתרוג – האם ניכרות עליהם הרכבות, גלויות או נסתרות – ולברר אילו חלקות נשארו ברצף מדורות קדומים.
במקביל נולד מהלך נוסף: העברת שתילי קלבריה לארץ ישראל. שתילים שנלקחו מעצים שהוחזקו כבלתי מורכבים הועברו וניטעו בפתח־תקוה ובכפר חב״ד, תחת השגחה קפדנית. כך נוצר זן אתרוגים בארץ שמקורו בקלבריה, אך עומד כעת תחת פיקוח רבני שוטף. בהמשך ניטעו בכפר חב״ד פרדסים שניטעו מגרעיני האתרוג שהרבי עצמו בירך עליו, וכל האתרוגים הצומחים שם היום הם „צאצאי“ אותו אתרוג.
יחד עם כל זאת, נשארה תלות מסוימת בפרדסים שבקלבריה, והיה צורך להגדיר כללים ברורים להשגחה שם: מספר רבנים, ידיעת השפה, בדיקת עצים, קביעת פרדסים שנסמכים עליהם, ודרישה לחותמות כשרות מפורטות. כך נוצרה שכבת פיקוח חדשה על גבי המסורת ההיסטורית.
בירור הלכתי: מורכב, בן המורכב וחזקת המסורת
הציר ההלכתי המרכזי הוא פסול אתרוג מורכב ודינו של „בן המורכב“ – עץ שצמח מייחור או מגרעין של עץ מורכב. החומרה בעניין נובעת משלושה כיוונים: מצד „אינו אתרוג כלל“ – בריה חדשה שאינה נחשבת פרי עץ הדר המקורי; מצד „חסר“ – יש בו מעין פגם של „חציו עבד וחציו בן חורין“; ומצד „נעבדה בו עבירה“ – כעין כלאים.
בשולחן ערוך הרב נפסק שאתרוג המורכב מענף של אילן אחר על אילן אתרוג הוא פסול, מפני שאינו אתרוג אלא בריה בפני עצמה. נידון גדול נוצר האם פסול זה כולל גם את המקרה ההפוך (ענף אתרוג על גזע לימון), ומה דינו של בן המורכב. מסקנת רובד ההלכה המחייבת, כפי שמתבררת מתוך דברי הפוסקים ורבותינו, היא שיש לחשוש גם למורכב וגם לבן המורכב, ולא לברך על אתרוג שמקורו בעץ כזה, אלא אם כן עומדת מאחוריו חזקת כשרות איתנה.
כאן נכנסת לתמונה המסורת. כאשר קיימת מסורת רצופה על מקום מסוים שממנו לקחו אתרוגים מדור לדור, ההלכה נותנת משקל גדול לחזקה הזו. הסימנים החיצוניים שהובאו בדורות קודמים להבחין בין מורכב ללא־מורכב אינם יוצרים את הכשרות; הם באו רק לאחר שכבר הוחלט על פי מסורת מהו אתרוג כשר, והסימנים שימשו כדי לזהות מי שייך לזן המוחזק.
ממילא, העיקר הוא: כל עוד יש רצף מסורתי שלא נשבר, ולא הוכחה הרכבה בפועל באותו זן או באותו פרדס, עומדת החזקה במקומה. רק כאשר מתעורר חשש קונקרטי – שינוי בצורת הפרי, ראיות להרכבות, שתילים ממקומות לא מזוהים – יש צורך בחקירה חדשה, בעדות ובפיקוח מחודש, כדי לקבוע אם החזקה נשמרה או נחלשה.
לצד זה, יש מקום גם לשיקולים נוספים: רוב עצי האתרוג בעולם אינם מורכבים; מחקרים גנטיים לא מצאו בתכנים של זני האתרוגים הנבדקים סימני הדר אחרים; ובדיעבד קיימת לעיתים מסגרת של ספק־ספיקא בצירוף הדעות המקילות. אך הנחת היסוד נשארת: במצוות אתרוג, ובפרט על פי דרכו של אדה״ז והרבי, ראוי להישען על מקום שיש בו גם מסורת וגם פיקוח בפועל.
מציאות ימינו והנהגה למעשה
במציאות העכשווית, קלבריה איננה „פרדס אחד“ אלא מארג פרדסים שונים: חלקם בעלי מסורת ותיקה וקשורים עשרות שנים לרבנים ומשגיחים יראי שמים, וחלקם חדשים יותר, חלקם מגדלים אתרוגים לצרכים מסחריים כלליים (בושם, תעשייה, מזון) תחת דרישות ממשלתיות להרכבה, וחלקם מידת הפיקוח עליהם דלה ובעלת סימני שאלה.
הדרך ההלכתית הנכונה היא לא להכליל. אין לומר „אתרוגי קלבריה כשרים“ או „אתרוגי קלבריה פסולים“ באופן גורף, אלא להבחין בין פרדסים שמוחזקים מדורות ונתונים להשגחה רציפה ומחמירה, לבין פרדסים שאינם מוכרים, שאין עליהם מסורת ברורה או השגחה מקיפה. בפרדסים מן הסוג הראשון ניתן לבנות על שילוב של מסורת, חזקה, פיקוח רבני, אינטרס כלכלי של הפרדסנים לשמור על אמינותם, והרתעה מפני אובדן שוק הכשרות.
מסקנת הדברים היא שראוי לחפש אתרוג קלבריה ממקור כזה: פרדס שיש עליו מסורת, שתולדותיו נבדקו לאורך שנים, עם תיעוד ברור של אי־הרכבה, תחת הכשר של רבנים הבקיאים בענייני האתרוגים וקלבריה בפרט, שדואגים גם למקור השתילים וגם לצורת הקטיף והמשלוח. על אתרוג כזה ניתן לברך ביישוב הדעת ובהידור, תוך שמירה על מנהג אדה״ז ורבותינו נשיאינו.
לעומת זאת, אתרוגים המגיעים ממקורות לא ברורים, ללא חותמת כשרות רצינית, או מכאלו שאינם נשענים על מסורת ברורה וותיקה – אין לסמוך עליהם בקלות, ובוודאי לא למי שמבקש להמשיך את דרכם של רבותינו במנהג אתרוגי קלבריה.
בסופו של דבר, מתבררת תמונה מאוזנת: מצד אחד, החששות להרכבה ולבן המורכב נלקחים ברצינות רבה; מצד שני, החזקה ההיסטורית של אתרוגי קלבריה לא נעקרת, אלא מקבלת תנאי – מסורת רצופה + פיקוח מעשי ותורני. מי שמקפיד על כך, יכול להמשיך לברך על אתרוג קלבריה כשאתו מצטרפים גם מנהג אבות, גם בירור הלכתי, וגם ידיעת המציאות בשטח.