מצוות נטילת לולב נראית בפשטות כמצווה טכנית: לקחת לולב, הדס, ערבה ואתרוג – ולנענע. אולם במסורת חב״ד, כפי שעולה מדברי אדמו״ר הזקן ושאר רבותינו נשיאינו, מודגש מאוד שהמצווה הזו איננה רק שאלה של כשרות פורמלית, אלא של הידור ושל ״לקיחה תמה״ – לקיחה שלמה, נקייה מספקות וחיסרונות, גם בגוף המין וגם במראית העין.
במאמר זה נתמקד בעיקר בלולב עצמו: במבנהו, בפסול ״נחלקה התיומת״, במשמעות קליפת ה״קארע״, ובדגשים המעשיים המייחדים את ״הלולב החב״די״.
מבנה הלולב ופסול ״נחלקה התיומת״
הלולב בנוי משדרה מרכזית – ״שידרת הלולב״ – ומריבוי עלים כפולים היוצאים ממנה. כל עלה בנוי משני חצאים המחוברים בגבם זה לזה. בראש הלולב נמצא העלה המרכזי, הגבוה מכל העלים, והוא נקרא ״תיומת״.
בגמרא בסוכה נאמר: ״נחלקה התיומת – פסול״. חז״ל מבהירים שיש מצב שבו הלולב עדיין ירוק, אינו יבש, אינו שבור, ובכל זאת הוא פסול – מפני שבראשו חסרה השלמות. הראשונים דנו: האם מדובר בלולב שסופו בעל עלה אחד אמצעי שנחלק לשניים, או גם בלולב שסופו בשני עלים אמצעיים דבוקים שנפתחו זה מזה.
אדמו״ר הזקן בשולחן ערוך שלו מדייק שהפסול כאן איננו סתם עוד פגם חיצוני, אלא פסול מיוחד: לא מצד הידור בלבד, אלא מצד ״ולקחתם לכם״ – לקיחה תמה ושלימה. הוא מתאר את העלה העליון כ״עיקר הלולב שהאדם רואה אותו תחילת השקפתו״, וכאשר העלה הזה נראה חתוך ופתוח – בעין האנושית הלולב כבר אינו נראה שלם.
מכאן יוצא יסוד חשוב: יש פסולים שהם בגוף החפץ – כמו יובש, חיסרון, שבירה – ויש פסולים שמקורם בכך שהחפץ אינו נתפס בעיני הנוטל כדבר שלם. פסול ״נחלקה התיומת״ שייך לסוג השני: הלולב עצמו עדיין ״לולב״, אבל הלוקח אינו עושה ״לקיחה תמה״, משום שבעיניו החפץ חסר.
קליפת ה״קארע״ וגדרה ההלכתי
בראש לולבים רבים מצויה קליפה חומה־אדמדמה, מעט קשיחה, המחפה את העלים האמצעיים העליונים. קליפה זו מכונה בפי הפוסקים ״מין דבר אדום״, ובמסורת חב״ד – ״קארע״.
כבר הבית יוסף כותב שבמקומות מסוימים כמעט בלתי אפשרי למצוא לולב שתִיומת העלים העליונים שלו ״דבוקים ממש בלי שום פירוד״, אלמלא קליפה אדמדמה זו המחברת אותם ומראה את ראש הלולב כגוף אחד. מכאן עולה שמבחינת המציאות הטבעית, הקארע משמש כחיפוי ושמירה: הוא מאחד את העלים, מונע את פתיחתם, וגורם שראש הלולב ייראה כאילו הוא עץ אחד שלם.
פוסקים נדרשו לשתי שאלות עיקריות:האחת – האם הקארע עצמו נחשב לחיבור הלכתי העלול להציל לולב שנחלק תחתיו, או שהוא רק שכבת ציפוי שאינה משנה את ההגדרה ההלכתית; והשנייה – האם יש לחשוש שמתחת לקארע כבר נפתחו העלים ברוחב גדול, עד כדי פסול, וממילא צריך להסירו כדי לבדוק את מצב התיומת.
לפי חלק מהאחרונים, אין צורך להסיר כלל את הקארע, ואין לחשוש שמא נחלקה התיומת באופן הפוסל, כל עוד מבחוץ לא נראה סדק משמעותי. גם למחמירים שביקשו לבדוק את ראש הלולב, מודגש שאין לפרק את כל החיפוי, ובוודאי שלא לפתוח בכוח את העלים, אלא להסתפק בבדיקה חלקית ומתונה, ורק בעלים התחתונים יותר.
לעומת זאת, מבחינת נענועי הלולב, יש מחלוקת עקרונית נוספת: הגאונים הגדירו את הנענוע כעצם ההולכה וההובאה של הלולב, ואילו הרמ״א הוסיף שיש עניין ב״כסכוס העלים״ – שהעלים יתנועעו ויתחככו. לפי שיטה זו יש מקום לומר שיש יתרון בלולב שראשו פתוח מעט. אך שיטת הגאונים – ובפועל גם הנוהג בחסידות חב״ד – אינו מחייב פתיחת העלים, והנענוע העיקרי הוא בגוף השדרה, גם כאשר העלים מכוסים.
כאן מתחדדת נקודת החידוש: לפי ביאור אדמו״ר הזקן, כל עוד הקארע שלם – מבחינת מראית העין הלולב חתום, סגור ושלם, והדרישה של ״לקיחה תמה״ מתקיימת ביתר שאת. גם אם תיאורטית העלים נפתחו מתחת לקליפה, אין בכך לפגום בשלמות הנראית לעין, שהיא העיקר בגדר פסול זה.
״לולב חב״די״ – דגשים מיוחדים במנהג חב״ד
מעבר לעצם הדין הפשוט, המסורת החב״דית מדגישה כמה נקודות בהכשרה ובהידור הלולב, עד שנוצר מושג של לולב בעל אופי מסוים, הנקרא בלשון החסידים ״לולב חב״די״:
ראשית – מקפידים שהעליונים יהיו ישרים ומזדקפים, ולא כפופים בראשם. יש קהילות המהדרות דווקא ב״כפתור״ בראש הלולב, מתוך רצון לוודא שהתיומת סגורה היטב; אולם לפי מנהג חב״ד, הדגש הוא על מראה זקוף, ברור ונקי, המשדר שלימות.
שנית – מהדרים באורך הלולב. אף שמדינא די בשיעור מסוים, מקובל בחב״ד לשאוף ללולב בגובה של י״א טפחים לפחות, כפי שהורה הרבי הריי״צ, והרבי עצמו נטל כך. האורך מוסיף הדר, אך גם נותן נוכחות משמעותית יותר לנטילה ולנענועים.
שלישית – יש להקפיד ששידרת הלולב תהיה בדיוק באמצע, ולא נטויה לצד אחד. כאשר השדרה זזה הצידה, כל מבנה הלולב מקבל צורה ״עקומה״, וההרגשה הכללית היא של חוסר שלימות.
ורביעית – עיקר ההידור המיוחד הוא נטילת לולב שראשו מכוסה בקארע. לפי הביאור ההלכתי, קליפה זו היא שמבטיחה את שלימות ה״לקיחה תמה״ מבחינת מראית העין; ולפי ״מעשה רב״ – כך נהגו הרבי והרבי הריי״צ בפועל, ואף העיר הרבי שאין צורך להסיר את הקארע כדי לבדוק את התיומת, שהרי כך היא ברייתו הטבעית של הלולב, וכל עוד הוא כך – הלקיחה שלמה וכשרה.
נמצא, שמבחינת שיטת חב״ד, לולב שהקארע בראשו שלם ואחיד, שדרתו באמצע, עלים עליונים זקופים, ואורכו נאה – הוא לולב המבטא את כל רעיון ההידור והשלימות במצווה.
״לקיחה תמה״ בעבודת ה׳ – נקודת ההשקפה החסידית
לאור כל האמור, ברור שהדיון על לולב אינו טכני בלבד. ההדגשה הדקה של אדמו״ר הזקן – שהפסול הוא מפני שבעיני האדם הלולב איננו נראה שלם – מלמדת נקודה חסידית יסודית: יש ערך לא רק למה שהחפץ ״הוא באמת״, אלא גם לאיך שהוא נראה בעבודת האדם.
מצווה שנעשית בכלים שלמים, יפים, מאוזנים – משפיעה על האדם לחוש את המצווה כמשהו שלם. לולב שמראהו שלם וחתום בראשו, עם קארע שמכסה יפה את העלים, מבטא את הרצון של החסיד להגיש לפני הקב״ה דבר שאין בו פגם נראה, דבר שניכר עליו שהושקעה בו מחשבה, מאמץ והידור.
לפי זה מובן היטב מדוע במסורת חב״ד משקיעים זמן רב בבחירת הלולב: בודקים את השדרה, מתבוננים בראש, מחפשים קארע יפה, מודדים את האורך. זהו חלק מעבודת הכנה למצווה – שה״לקיחה תמה״ בחפץ תחנך ל״לקיחה תמה״ גם בנפש, בעמידתו של האדם לפני ה׳ בחג הסוכות ובכל השנה.