א. יסוד המצווה ומעמדה בתורה
מצוות ציצית נזכרת במפורש בתורה פעמיים, ומעמדה עומד במרכז חיי המצוות של האדם. בפרשת שלח נאמר: „ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת… וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה׳ ועשיתם אותם” (במדבר ט״ו, ל״ח–מ״א), ובספר דברים: „גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסֶה בה” (דברים כ״ב, י״ב). מכאן עולה כי הציצית איננה רק סמל או קישוט, אלא מצווה שמטרתה לעורר את האדם לזכירת המצוות ולחיבור מתמיד לעבודת ה׳.
חז״ל ביטאו את מעלת הציצית במילים חריפות: „כל המקיים מצוות ציצית — כאילו קיים כל המצות כולן” (מנחות מ״ג ע״ב). דבר זה איננו מליצה אלא הצהרה עקרונית — הציצית מלווה את הגוף תמיד, והיא מצווה המקיפה את האדם בבגדו ומזכירה לו את זהותו הרוחנית בכל רגע. אדמו״ר הזקן כותב כי „מכיוון שטעם הציצית הוא כדי שיזכור המצוות על ידי ראייתן — צריך ללבשו על הבגדים כדי שיראם תמיד” (שו״ע הרב, אורח חיים סימן ח׳ סעיף י״א). נמצא כי עצם ראיית הציצית היא יסוד בקיום מצוותה.
ב. שיעור הבגד והגדרת החיוב — הלכה למעשה
שאלת היקפו המינימלי של בגד הטלית קטן מהווה יסוד בהבנת גדר החיוב. בשולחן ערוך הרב נפסק: „אין הבגד חייב בציצית אלא אם יש בו אמה על אמה” (או״ח סימן י׳ סעיף א׳). החיוב איננו שייך לכל פיסת בד, אלא לבגד בעל משמעות של „עיטוף”, קרי — בגד המקיף את גוף הלובש. מכאן הזהירות שלא ללבוש טלית קטן המתקפל מתחת לשיעור זה, שכן הקטנת שטח העיטוף פוגעת בגדר החיוב בפועל. משום כך נהגו חסידי חב״ד להדק את הבגד באמצעות גארטל או רצועת הצמדה, כדי לשמור על שיעור העיטוף כפי שנפסק.
ההבחנה בין טלית גדול לטלית קטן אינה רק מנהגית אלא מהותית: הטלית הגדול מבטא מעמד של עיטוף מיוחד בשעת התפילה, ואילו הטלית הקטן הוא לבוש קבוע המלווה את האדם ביום־יום. מבחינה רעיונית, כתבי החסידות מבארים שהטלית היא בחינת „אור מקיף”, בעוד חוטי הציצית הם המשכה פנימית של האור בפרטי החיים. כך מבואר בליקוטי תורה בפרשת שלח (עמודים נ״ו–נ״ז) ובמאמרי אדמו״ר הזקן ד״ה „ועשו להם ציצית”, שם מתואר היחס שבין הבגד המקיף לבין החוטים היורדים כמעשה המשכה.
ג. תכלת הלכתית וקבלית — העמדה החסידית
מן התורה הוטל בציצית גם „פתיל תכלת”, ועליו נדרשו חכמים רבות. אולם בדורות האחרונים נשתכח מקורו המוחשי, ובתקופות שונות נעשו ניסיונות להשיבו. כאשר האדמו״ר מראדזין טען כי גילה את מקור התכלת — פנה אליו אדמו״ר הרש״ב במכתב, ובו פירט את הסתייגותו. הוא הצביע על שני יסודות: ראשית, על פי כתבי האר״י נאמר כי גילוי כוח התכלת שייך לזמן בית המקדש, ובזמן הגלות אין ביכולתנו להמשיך אור זה דרך קיום המצווה. הדברים מובאים בליקוטי תורה, פרשת שלח, ד״ה „ועשו להם ציצית”, עמ׳ נ״ז ואילך, בשם פרי עץ חיים, שער הציצית. שנית, הזהיר הרש״ב מפני חשש מעשי — פוטנציאל לידי כלאיים אם ייטוו ציציות פשתן עם תכלת, דבר האסור כל עוד אין המצווה חלה בו (שו״ע הרב, או״ח סימן י׳ סעיפים ח׳–ט׳). הדברים נכתבו באגרות קודש אדמו״ר הרש״ב (חלק ב׳, איגרת קע״ב), והם נעשו יסוד למנהג חב״ד שלא לשנות מן המציאות שבה אין אנו מחזירים את התכלת עד שיתבררו הדברים באופן שלם.
גישה זו איננה שמרנות טכנית, אלא אחריות הלכתית־מסורתית: אין מחליפים מסורת פסיקתית מבוררת על בסיס אפשרות שאינה ודאית. לפיכך — אין כאן דחיית החידוש מטעמי זהירות בלבד, אלא הכרעה עקרונית העומדת על משקלם של המקורות.
ד. הפרדת חוטי הציצית ומשמעותה הרוחנית
אחד הפרטים המעשיים המיוחדים במנהג חב״ד הוא ההקפדה להפריד את חוטי הציצית מדי יום. מקורו בדברי האר״י בשער הכוונות, דרוש הציצית (ראה משנה ברורה סימן ח סקי"ח), שם נכתב: „צדיק יפריד ציציותיו תמיד”. משמעות הדבר איננה רק סדר חיצוני של החוטים, אלא פעולה רוחנית־פנימית המביאה את האדם להתבוננות בקיום המצווה ובתיקון החיבורים הרוחניים שבחוטים ובעולמות שהם מסמלים. דברים אלו הובאו גם בליקוטי תורה בפרשת שלח, ונזכרו פעמים רבות בהוראות רבותינו נשיאינו.
מנהג זה קיבל גם ביטוי בהוראת הרבי באגרות קודש (אדמו״ר נשיא דורנו, חלק ו׳, איגרת א׳תת״יד), שם נכתב על המעלה הנפעלת על־ידי הקפדה זו. בכך הופכת פעולה טכנית־לכאורה לרכיב רוחני משמעותי בעבודת האדם.
בעניין שבת, מגן אברהם (או״ח סימן שי״ז ס״ק ב׳) ושו״ע הרב (הלכות שבת סימן שי״ז סעיף ד׳) מזהירים מפני חשש „קושר”, ועל כן נוהגים להפריד את החוטים כאשר מחזיקים את הקשר ביד — כדי שלא תיווצר פעולת חיזוק־קשר האסורה. רגישות זו משקפת איזון בין זהירות בהלכה לבין המשך קיום המנהג.
ה. שיעורי הטלית קטן — עדותם של תלמידי התמימים והרבי הריי״צ
נקודה משמעותית נוספת היא שאלת מידות הטלית קטן, כפי שעלה בעדותם של הרב גדליה קורף והרב דוד ראסקין. סמוך לאחר הסתלקות הרבי הריי״צ, הזמין הרבי (מה״מ) את השניים לחדרו והראה בפניהם את טליתותיו של הרבי הקודם. הרבי מדד את הבגד — רוחבו 63 ס״מ (25 אינץ׳), ואורכו 50 אינץ׳ — שתי אמות שלמות. הרבי הסביר כי אף שבשיטת אדמו״ר הזקן אין לכלול את פתח הצוואר במידת האמה, הרי בפועל נשאר מכל צד אורך בן 18 אינץ׳, ושני הצדדים יחדיו משנים את הבגד לבעל שיעור שתי אמות גם לפי שיעורו של ר׳ חיים נאה.
העדות פורסמה במאמרו של הרב שלום סימנט: „Rebbe’s Request Fulfilled After 70 Years”, במסגרת עדויות JEM / My Encounter. הרבי הדגיש כי יש לפרסם זאת לרבים, ומכאן הובן כי לבישת טלית קטן בעלת מידות מלאות ושלמות איננה הידור אסתטי בלבד, אלא קיום מוקפד של גדר העיטוף כפי שנמסר במסורת רבותינו.
ו. משמעות פנימית — בין ארבע כנפות לארבע רוחות
בכתבי הקבלה מבואר כי ארבע כנפות הבגד רומזות לארבע רוחות העולם ולתיקון ארבע קליפות הטומאה (פרי עץ חיים, שער הציצית, פרק א׳). לבישת הציצית יוצרת „היקף קדושה” סביב האדם ומגינה עליו מן הפיזור והסטייה. בחסידות מודגש כי הטלית היא „לבוש מלכות”, בחינת סובב כל עלמין, ואילו חוטי הציצית הם גילוי האור האלוקי בתוך הפרטים והמעשים (ליקוטי תורה, שלח; מאמרי אדמו״ר הזקן ד״ה „ועשו להם ציצית”). בכך מתעוררת חוויה שבה הקיום המעשי איננו טכני אלא רווי משמעות רוחנית ומתמשכת.
ז. אחריות במסורת — הידור שיש בו אמת
מן המקורות, ההנהגות והעדויות עולה תמונה עקבית: ההידור בציצית איננו מירוץ להחמרות או חיפוש אחר צורת יוקרה חיצונית, אלא בחינה מדודה של מסורת, פסיקה ושקיפות הלכתית. כל פרט — בין אם בתכלת, במידות, בהפרדת החוטים או בשאלת הקיפול — נשען על מקורות ברורים ועל אחריות של דורות. הציצית, אפוא, איננה רק בגד בעל חוטים, אלא בגד המקיף את הגוף ואת הנפש גם יחד — מצווה שמלווה את חייו של האדם ומשקפת את הקשר העמוק שבין מעשה יומיומי לבין זהות רוחנית מתמדת.