גדרי מצוות תלמוד תורה לנשים

מבוא: יסוד הפטור וחובת החינוך

מצוות תלמוד תורה היא מאבני היסוד של עולם היהדות, אולם גדרי החיוב בה שונים בין אנשים לנשים. בעוד שהאיש מצווה ללמוד וללמד ללא הרף, מעמד האישה בסוגיה זו מורכב משילוב של פטור עקרוני מחד, ואיסורים או חובות ספציפיים מאידך. במאמר זה נשרטט את גבולות ההלכה בסוגיית לימוד התורה לנשים, החל משרשי הדין בגמרא, דרך חילוקי הדעות שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ועד לגדרי חובת לימוד ההלכות למעשה, דעת הלומדת מעצמה, והתפתחות הפסיקה בשיטת חב"ד לדורותיה.

א. פטור נשים מצוות תלמוד תורה

יסוד הדין לפטור האישה ממצוות תלמוד תורה מבואר בהרחבה במסכת קידושין (דף כט עמוד ב). הגמרא לומדת פטור זה מגזירות שוות ודרשות פסוקים מובהקות, ומתמצתת זאת בשלושה דינים מרכזיים:

חיוב האב כלפי בתו: האב אינו מצווה ללמד את בתו תורה. דין זה נלמד מהפסוק "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים פרק יא, פסוק יט) – ודרשו חכמים: "בניכם" ולא בנותיכם.
חיוב האישה כלפי עצמה: הבת והאישה אינן מחויבות ללמוד בעצמן. הלימוד נשען על ההיקש בין המילים "ולמדתם" ל"ולמדתם" (דברים פרק ה, פסוק א) – כל שאחרים מצווים ללמדו, מצווה ללמוד את עצמו; וכל שאין אחרים מצווים ללמדו (כמו הבת), אין היא מצווה ללמד את עצמה.
חיוב האישה כלפי בניה: האישה אינה חייבת ללמד את בניה תורה, שכן כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד, ומי שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד אחרים.

יסודות אלו נפסקו להלכה ברמב"ם (ההלכות תלמוד תורה פרק א, הלכות א ו-יג) ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמו, סעיף ו). עם זאת, נקבע להלכה כי אישה שלמדה תורה אינה פועלת לחינם, אלא יש לה שכר על לימודה. ברם, מכיוון שאינה מצווה בדבר, שכרה פחות משל האיש, כמבואר בכלל הידוע "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה".

ב. איסור הלימוד: "כאילו מלמדה תפלות"

למרות קיומו של שכר ללומדת, גזרו חכמים איסור גורף על האב ללמד את בתו תורה. שורש הדברים נעוץ במחלוקת תנאים במשנה במסכת סוטה (דף כ עמוד א): לדעת בן עזאי, אדם חייב ללמד את בתו תורה כדי שתדע אם זכות תולה לה במים המאררים. לעומתו, קובע רבי אליעזר חרם חריף: "כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות".בביאור המושג "תפלות", ובעקבותיו פסיקת ההלכה, מצינו שני נתיבים מרכזיים באחרונים ובמפרשים:

1. חשש ערמומיות וקלקול (שיטת רש"י)

הגמרא בסוטה (דף כא עמוד ב) מבהירה כי אין מדובר בתפלות וניאוף ממש, אלא בלשון הכתוב "אני חכמה שכנתי ערמה" (משלי פרק ח, פסוק יב) – משנכנסת חכמה באדם, נכנסת עמו ערמומיות. רש"י (שם, דבור המתחיל "כאילו") ורבינו עובדיה מברטנורא (סוטה פרק ג, משנה ד) מפרשים שמתוך לימוד התורה האישה עשויה להחכים לרעה, להבין ערמומיות, ולעשות את מעשיה בצנעה ובאופן שלא ייתפסו.המהרש"א (חידושי אגדות, סוטה כא ב) מסביר את ההבדל בין האיש לאישה בזה: אצל אנשים יש צורך בערמה חיובית ("ועם עקש תתפל"), אולם נשים, שדעתן קלות, עלולות לקחת את הערמומיות למחוזות של עבירה וקלקול. בשו"ת מהרי"ל (סימן קצט) משווים זאת לדין האוסר ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון (חולין קלג עמוד א).

2. חשש עיוות התורה והבנה קטועה (שיטת המאירי והרמב"ם)

המאירי (סוטה כ עמוד א) מפרש "תפלות" מלשון דברים תפלים, בטלים ודמיוניים. כיוון שאין דרכה של אישה להעמיק במשא ומתן ההלכתי, היא קונה מן הלימוד רק ערמימות שטחית. היא עלולה לחשוב שהבינה את עומק הדבר, להתפאר בחכמתה הקטועה, ובכך לעוות את דיני התורה ולהוציא משפט מעוקל.ברוח זו פסק הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א, הלכה יג) ובעקבותיו השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמו, סעיף ו): "צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן". חומרת הדברים מומחשת בתוספות (סוטה כא ב) ובמדרש (במדבר רבה פרשה ט, סימן מח): כאשר אישה חכמה שאלה את רבי אלעזר שאלה למדנית עמוקה על חטא העגל, השיב לה "אין אשה חכמה אלא בפלך", והוסיף: "ישרפו דברי תורה ולא ימסרו לנשים".

ג. חובת לימוד ההלכות למעשה

על אף האיסור ללמדה עומק ופלפול, קיימת הסכמה רחבה בפוסקים כי האישה מחויבת לחלוטין לדעת את ההלכות הנוגעות לחייה היומיומיים. בספר מצוות גדול (עשין סימן יב), באגור (הלכות תפילה סימן ב), בב"ח וברמ"א (יורה דעה סימן רמו, סעיף ו) נפסק באופן נחרץ: נשים חייבות ללמוד את ההלכות הצריכות להן למעשה.בעל שולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה פרק א, סעיף יד) מפרט את תחומי הלימוד המחויבים:

דיני נידה וטבילה.
הלכות כשרות, מליחה ובישול.
הלכות ייחוד וצניעות.
מצוות עשה שאין הזמן גרמא ומצוות לא תעשה שהנשים מוזהרות בהן כאנשים.

ספר חסידים (סימן שיג) קובע כי חובה על האב ללמד את בנותיו פסקי הלכות אלו, שכן ללא ידיעת פרטי הדין, כיצד יוכלו לשמור את המצוות? וכך הורה הלכה למעשה הגר"ח קניבסקי זצ"ל (חנוך לנער, עמוד כט), שעל ההורים להנחיל לבנות את ההלכות המעשיות כדי שלא ייכשלו. המהרי"ל (שו"ת, סימן קצט) מסביר את האופן שבו למדו נשים בימי חזקיהו המלך, בהם "לא מצאו תינוק ותינוקת... שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (סנהדרין צד ב): הלימוד עבורן לא היה בעיון ופלפול, אלא בלימוד השורשים, הכללים והמסורת בעל פה.

ד. דין ברכת התורה לנשים

עדות מובהקת לשייכותן של נשים לחלקים מן התורה היא העובדה שהן מברכות ברכות התורה בכל יום, כפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן מז, סעיף יד). עם זאת, באחרונים מצינו שלושה הסברים שונים ליסוד ברכה זו:

השייכות לחלקי המקרא וההלכה: בשו"ת מהרי"ל החדשות (סימן מה), באגור ובמגן אברהם (ס"ק יד) מסבירים שהנשים מברכות משום שהן קוראות בתורה שבכתב (שבה אין דין תפלות), מחויבות בלימוד ההלכות הפסוקות שלהן, ואף אומרות את פרשת הקרבנות כחלק מחובת התפילה. לדעת הפרי מגדים, מכיוון שהם מחויבים בברכה זו מעיקר הדין, הן אף יכולות להוציא את האנשים ידי חובתם.
מצוות עשה שהזמן גרמא (שיטת הגר"א): ביאור הגר"א (שם, סעיף יד) דוחה את הטעם הראשון, וטוען שעיקר ברכתן היא כשיטת הרמ"א שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא (אף על פי שפטורות מהן). לפיכך, לשיטתו, אין האישה יכולה להוציא את האיש בברכתה.
חידוש הגרי"ז מבריסק: בחידושי הגרי"ז (על הרמב"ם הלכות ברכות פרק יא, הלכה טז) מובא בשם אביו הגר"ח סולובייצ'יק קושיא: הרי הרמב"ם פוסק שנשים אינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, ואם כן מדוע הן מברכות ברכת התורה? מכאן חידש הגר"ח שברכת התורה איננה "ברכת המצוות" על קיום החיוב, אלא ברכת שבח על עצם מציאות התורה בעולם, ומכיוון שנשים אינן מופקעות מעצם מציאות התורה, הן מחויבות לברך עליה.

ה. ההבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה

פסיקת הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א, הלכה יג) והשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמו, סעיף ו) יוצרת הבחנה חדה בין חלקי התורה: "במה דברים אמורים [שאסור ללמדה]? בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב – לא ילמד אותה לכתחילה, ואם למדה אינו כמלמדה תפלות".האחרונים מסבירים הבחנה זו בהתאמה לשני טעמי האיסור:

לפי טעם הערמומיות (רש"י): כפי שנפסק במהרי"ל החדשות (סימן מה), הערמומיות והפלפול הממולחים שייכים רק בסברות העמוקות של התורה שבעל פה, ואילו בלימוד הפסוקים המפורשים בתורה שבכתב אין חשש זה.
לפי טעם עיוות הדין (הרמב"ם): עיוות והוצאת דברי תורה לדברי הבאי שכיחים בעיקר בתורה שבעל פה, הדורשת הבנת קשרים וסברות דקות. תורה שבכתב, לעומת זאת, היא טקסט חתום וברור שבו הסיכון לעיוות קטן בהרבה.

מקור ההיתר לתורה שבכתב נלמד ממצוות "הקהל" (דברים פרק לא, פסוק יב), שם נצטוו "האנשים והנשים והטף" לבוא ולשמוע את דברי התורה מפי המלך. בגמרא (חגיגה דף ג עמוד א) דרש רבי אלעזר בן עזריה: "אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע". הב"ח והט"ז (יורה דעה סימן רמו) מסבירים כי שמיעה זו של פשוטי המקרא בהקהל היא המקור לכך שבתורה שבכתב אין דין תפלות.עם זאת, הט"ז מדגיש שיש חילוק באופי הלימוד: לימוד מקרא בדרך פשוטה מותר לחלוטין (כמו שהיה בהקהל), אך לימוד תורה שבכתב בעומק, בדרך של התחכמות וחקירה – אסור לכתחילה. הב"ח מוסיף כי הלימוד לנשים הותר רק דרך ארעי ולא כלימוד קבוע וממוסד. ראיה נוספת להיתר לימוד מקרא מובאת מהמשנה בנדרים (דף לה:) לפיה מותר לאדם ללמד את בנותיו מקרא (מהרי"ץ חיות, סוטה כא).

ו. הדין בלומדת מעצמה ונשים גדולות בתורה

שאלה מרכזית שעולה מדברי הרמב"ם היא: האם האיסור חל רק על האב המלמד, או שמא גם על האישה הלומדת בעצמה? בסוגיה זו מצינו מחלוקת גדולה בפוסקים בביאור דברי הפרישה (יורה דעה סימן רמו, ס"ק טו):

השיטה המקילה בדעת הפרישה (כפי שהובאה בשבט הלוי): יש המבארים בדעת הפרישה, כי גזירת "כאילו מלמדה תפלות" היא דין המוטל על האב והמלמד בלבד – שלא יכניסו את הבת לכתחילה למקום שאינו מתאים לה. אולם, אישה שלומדת מעצמה וניכר מתוך לימודה שהיא מבינה היטב ודעתה מכוונת להתלמד, מוכיחה שאיננה בכלל רוב הנשים, ומותר לה ללמוד ואף מקבלת שכר על כך כאינה מצווה ועושה (שו"ת שבט הלוי חלק ח, סימן ריא).
השיטה המחמירה (דעת שבט הלוי עצמו): מאידך, בשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן קנ, וחלק ח סימן ריא) מכריע הגר"ש וואזנר זצ"ל, שגם לפי דברי הפרישה, ההוראה למעשה ולרבים עבור נשים היא שאסור להן ללמוד תורה שבעל פה בעצמן, ואין לאישה לסמוך לכתחילה על כך שהיא שייכת למיעוט המשובח. רק בדיעבד, אם כבר למדה מעצמה וראו שגילתה הבנה יפה ואינה מסלפת את התורה, היא מקבלת שכר. לשיטתו, אפילו לימוד הלכות למעשה צריך להיעשות בדרך של שמיעה וקבלת כללים, ולא בעיון מעמיק מתוך הספרים.

נשים צדקניות שהיו גדולות בתורה

לכל אורך הדורות היו נשים יחידות במינן שפרצו את גדרי הלומדות מעצמן והגיעו לדרגות תורניות גבוהות ביותר. הדוגמה המפורסמת ביותר היא ברוריה, אשת התנא רבי מאיר ובתו של חנניה בן תרדיון. החיד"א (שם הגדולים, ערך רבנית) מציין לתוספתא (כלים בבא מציעא פרק א, הלכה ג; ובבא קמא פרק ד, הלכה ט) שבה מתואר כיצד ברוריה הכריעה בסברותיה הלמדניות ואף זכתה לשבחים מפי גדולי התנאים כרבי יהושע ורבי יהודה בן בבא.ההסבר לכך (כמבואר במהרי"ל סימן קצט) הוא שברוריה הייתה אישיות יוצאת דופן שסמכה על צדקתה ויכולתה השכלית שלא תבוא לידי מכשול. דוגמאות רבות נוספות לנשים שהיו בקיאות במסכתות ובפוסקים מובאות בקובץ "אור ישראל" (מאנסי, קובץ ח) ובספר "אשת חיל" להגר"ימ שטרן שליט"א, המציגים עשרות עדויות על נשים צדקניות, אמהות של גדולי ישראל, שקנו חכמה רבה בתורה בכוחות עצמן.

ז. שיטת חב"ד: הרחבת הלימוד וטעמי ההלכות

1. יסוד הדין באדמו"ר הזקן

אדמו"ר הזקן פוסק להלכה (פ"א מהלכות תלמוד תורה) כי האישה אינה מחויבת במצוות תלמוד תורה מעיקר הדין. אם למדה תורה, היא מקבלת על כך שכר, אולם אין שכרה גדול כשכר האיש מפני שאינה מצווה ועושה. על אף קיומו של השכר, ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, והן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, והלומד את בתו תורה שבעל פה הרי זה כאילו מלמדה תפלות, מפני שעל ידי לימוד זה נכנסת בה ערמומיות. עם זאת, מוטל חיוב גמור על הנשים ללמוד את ההלכות הצריכות להן למעשה כדי שיידעו כיצד לקיימן, כולל דיני נידה, טבילה, מליחה ואיסור ייחוד, מצוות עשה שאין הזמן גרמא ומצוות לא תעשה מן התורה וממדברי סופרים (ספר השיחות תש"נ, חלק ב, עמ' 456). אדמו"ר הזקן מוסיף ומציין כי בימי חז"ל היה החכם דורש מידי שבת בשבתו את ההלכות המצויות והצריכות לכל אדם בלשון המובנת לנשים ולעמי הארץ.

2. שיטת אדמו"ר הריי"צ והפצת תורה לנשים

הרחבת הלימוד לנשים החלה לקבל תנועה מעשית בימי אדמו"ר הריי"צ, אשר החל להפיץ את שיחותיו בשפת היידיש במטרה שגם נשים ובנות תלמדנה את ענייני התורה שבעל פה בכלל, ואת תורת החסידות בפרט. הוא עודד נשים באופן פעיל להפיץ שיחות אלו וללמדן לחברותיהן ולמכרותיהן (אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ, כרך ד, עמ' יג).

3. משנת הרבי מליובאוויטש: שינוי תנאי הדורות

הרבי מליובאוויטש עורר פעמים רבות ובאופן שיטתי על נחיצות והרחבת לימוד התורה אצל נשים, והתבטא שההלכות שנשים חייבות בהן רבות ועצומות כל כך, עד ש"הלוואי שהיו כל האנשים בקיאים בכל זה" (ספר השיחות תש"נ שם). בשנת תשל"ז אף הורה הרבי למנות עבור הבנות מדריכות מיוחדות שיעבירו שיעורים קבועים בהלכות אלו (קונטרס התוועדות, שבת פרשת בשלח תשפ"ו, עמ' 17). בנוגע לחיובן של הנשים בתלמוד תורה מעבר לגוף ההלכה, חידש הרבי כמה יסודות מהותיים:

חיבור מהותי לתורה וברכות השחר: הרבי הסביר כי חיובן של הנשים ללמוד תורה חורג מעבר לידיעת ההלכה הפרקטית בלבד, שכן הקשר שלהן עם התורה הוא קשר מהותי הדורש עיסוק עצמי בה. זוהי הסיבה לכך שגם נשים מברכות בכל יום את ברכות התורה בתוך ברכות השחר (שיחת הרבי עם האדמו"ר מבעלז, שיח שרפי קודש, עמ' 405 ואילך).
הוספה בשיעורי תורה ואגדה: הרבי הורה להוסיף בשיעורי התורה לבנות, והנחה להתחיל בדברים שהלימוד בהם קל ומושך יותר, כגון ספר "עין יעקב" העוסק באגדות הש"ס (שלשלת היחס, עמ' 35; לקוטי שיחות, כרך יד, עמ' 37–44). כמו כן, עם תקנת לימוד הרמב"ם היומי, תיקן הרבי מסלול מיוחד לנשים ובנות בספר המצוות לרמב"ם.
מענה ללימודי החול בדורנו: הרבי הסביר כי בימינו, כאשר נשים ובנות לומדות לימודי חול ורוכשות השכלה כללית, חובה גמורה להרחיב ביותר ובאופן מקביל את לימודי הקודש שלהן (התוועדויות תש"נ, כרך ג, עמ' 173; אגרות קודש, כרך ז, עמ' 247).
לימוד טעמי ההלכה עד לרמת "שקלא וטריא": הרבי הוביל קו לפיו יש ללמד נשים את הטעמים שמאחורי ההלכות עד לרמת ה"שקלא וטריא" של עיון הגמרא. הטעם לכך הוא שעדיף שהכוחות השכליים וה"ערמומיות" הטבעית יצמחו מתוך לימוד התורה הקדושה ויפתחו כישרונות ברוח הקודש, מאשר שיצמחו ויזונו מחשיפה לתרבות הכללית (אגרות קודש, כרך יד, עמ' 99).
ביאור חדש לדין "כאילו מלמדה תפלות": הרבי מחדש יסוד עצום – בזמננו השתנו הטבעים, והבנות חפצות לדעת ולהבין את טעמי הדברים. לכן, אישה הלומדת ונהנית מלימוד התורה מתוך רצון להבין, האמירה הגזירתית ש"כאילו מלמדה תפלות" אינה חלה עליה כלל. אדרבה, מי שמלמד את בתו בדור הזה רק את הרמה הפשוטה והשטחית ביותר של מקצועות הקודש – הוא זה שמלמדה תפלות, וכדי לפטור אותה מתפלות זו, חובה ללמדה בצורה מעמיקה, רחבה ומספקת.

4. חובת לימוד חסידות לנשים

בנוגע ללימוד פנימיות התורה ותורת החסידות, פסק הרבי כי מדובר בחובה גמורה עבור נשים ובנות. הטעם המרכזי לכך הוא שלימוד החסידות מסביר את אופן עבודת השם ומביא את האדם לידי אהבת השם ויראתו. מכיוון שמצוות אלו – אמונת ה', אחדות ה', אהבת ה' ויראתו – הן מצוות תמידיות שחובת קיומן מוטלת על כל אחד ואחת מישראל בכל רגע, הרי שכל מי שמחויב בעבודת השם שייך לחלוטין ללימוד זה ומחויב ללמדו. הרבי עודד לימוד זה רבות, ואף ציין שבמצבים מסוימים ישנה מעלה מיוחדת בלימוד החסידות אצל נשים אף יותר מאשר אצל אנשים (התוועדויות תשמ"ח, חלק א, עמ' 228).

ח. סיכום השיטות להלכה

דעת בן עזאי: חובה גמורה ללמד את הבת תורה כדי שתדע את כוחה של זכות התורה להגן עליה.
דעת רבי אליעזר, הרמב"ם והשולחן ערוך: אסור לאב ללמד את בתו תורה שבעל פה לכתחילה, משום "כאילו מלמדה תפלות" הנובע מחשש עיוות הדין או ערמומיות.
דעת רש"י ומפרשי המשנה: טעם איסור "תפלות" הוא החשש שמא מתוך הלימוד תלמד האישה להחכים לרעה ולעשות מעשיה בצנעה.
דעת המאירי: טעם איסור "תפלות" הוא מפני שנשים קונות מן הלימוד רק ערמימיות שטחית ומפרשות את התורה כדברים תפלים ובטלים.
דעת הסמ"ג, הרמ"א והאחרונים: חובה גמורה ללמד נשים (והן מחויבות ללמוד בעצמן) את כל פסקי ההלכות המעשיות הצריכות להן לניהול אורח חיים יהודי תקין.
דעת המהרי"ל והגר"ח קניבסקי: לימוד ההלכות למעשה לנשים צריך להיעשות בדרך של שמיעה וקבלת מסורת חתומה, ולא דרך פלפול ועומק.
דעת ברכת התורה (מהרי"ל, אגור, מ"א): נשים מברכות ברכות התורה משום חובתן בלימוד המקרא, פרשת הקרבנות וההלכות הפסוקות השייכות להן.
דעת ברכת התורה (הגר"א): נשים מברכות ברכות התורה מדין רשות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, בדומה למנהג הרמ"א בשאר מצוות.
דעת ברכת התורה (הגרי"ז מבריסק): נשים מברכות ברכות התורה משום שהברכה היא שבח על עצם מציאות התורה בעולם, ומציאות זו שייכת גם לנשים.
דעת הט"ז והב"ח בתורה שבכתב: מותר לנשים ללמוד תורה שבכתב כפי שנלמד ממצוות הקהל, ובלבד שהלימוד יהיה באקראי ובדרך פשוטה ולא בעיון מעמיק וחקירה.
דעת הפרישה (בביאור המקל בשבט הלוי): איסור המלמד חל רק על האב לכתחילה, אך אישה הלומדת מעצמה וניכר שדעתה להתלמד – מותר לה ויש לה שכר.
דעת שו"ת שבט הלוי (הגר"ש וואזנר למעשה): גם לפי הפרישה אסור לנשים ללמוד תורה שבעל פה מעצמן לכתחילה, ורק בדיעבד אם למדו ולא סילפו מקבלות שכר.
דעת אדמו"ר הזקן (בעל התניא): נשים פטורות מתלמוד תורה ומקבלות שכר מועט אם למדו, ואסור ללמדן שבעל פה משום תפלות, אך חובה ללמדן את כל ההלכות המעשיות והמצוות שהן מוזהרות בהן.
דעת אדמו"ר הריי"צ: חובה להפיץ את התורה שבעל פה ותורת החסידות לנשים ובנות, ואף לתרגם את הדברים לשפתן כדי שיבינו ויפיצו זאת הלאה.
דעת הרבי מליובאוויטש: בזמננו השתנו הטבעים וחובה להרחיב את לימודי הקודש, החסידות והלכותיהן (עד לרמת ה"שקלא וטריא" של טעמי ההלכה), ומי שמלמדן רק ברמה שטחית הוא זה שמלמדה תפלות.