חטיפת האפיקומן - כן או לא - מכון הידור מצוה

חטיפת מצת האפיקומן בליל הסדר: מקורות, טעמים, והלכות למעשה

מנהג חטיפת האפיקומן על ידי הילדים בליל הסדר הוא מן המנהגים הנפוצים והמוכרים ביותר בבתי ישראל. מאחורי שעשוע זה מסתתרים יסודות הלכתיים עמוקים, מחלוקות ראשונים, וכן פולמוס חינוכי והלכתי רחב בדבר נחיצותו. להלן סיכום מקיף של הסוגיה על פי המקורות המדויקים.

א. פירושי הראשונים למושג "חוטפין מצות"

מקור המנהג נעוץ בדברי הגמרא במסכת פסחים, שם מובא: "אמר רבי אלעזר: חוטפין מצות בליל הסדר בשביל שהתינוקות לא ישנו" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קט עמוד א'). הראשונים נחלקו ביניהם בביאור המילה "חוטפין":

רש"י: מפרש שהכוונה היא להגבהת הקערה מעל ראשי התינוקות כדי לעורר את סקרנותם שישאלו (רש"י, מסכת פסחים, דף קט עמוד א', דבור המתחיל "חוטפין").
הראב"ד: מסביר שהכוונה היא שאוכלים את המצה במהירות (הראב"ד, רמב"ם הלכות חמץ ומצה, פרק ז הלכה ג).
הכל בו ותוספת יום טוב: מפרשים שמקצרים באמירת ההגדה לפני האכילה כדי להגיע מהר לסעודה (ספר הכל בו, סימן נא; תוספות יום טוב, מסכת פסחים, פרק י משנה ו).
הרשב"ם, המאירי, המהר"ם חלאווה וספר המכתם: מפרשים על פי התוספתא שהכוונה לגזילת וסילוק הלחם מידי התינוקות. מטרת הדבר היא למנוע מהם לאכול יתר על המידה ולייצר אצלם שינוי שיגרום להם לשאול שאלות (רשב"ם, מסכת פסחים, דף קט עמוד א', דבור המתחיל "חוטפין"; בית הבחירה למאירי, מסכת פסחים, דף קח עמוד ב; מהר"ם חלאווה, מסכת פסחים, דף קט; ספר המכתם, מסכת פסחים).

ב. התפשטות המנהג ומקורותיו בספרי ההלכה

במשך הדורות התפתח המושג "חוטפין" לכך שהילדים עצמם חוטפים או "גונבים" את מצת האפיקומן המונחת תחת המפה, ומחזירים אותה רק תמורת הבטחה למתנה.בשולחן ערוך נפסק שיש להניח חצי מהמצה החצויה תחת המפה לשמירה (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תעג סעיף ו). באר היטב מוסיף שיש המניחים אותה בין הכר והכסת, ומציין את המנהג הנפוץ שהילדים לוקחים את האפיקומן ומבקשים תמורתו מתנה כדי שהעורך יוכל לקיים את המצווה (באר היטב, אורח חיים, סימן תעג סעיף קטן יט).ה'חק יעקב' תולה את מקור המנהג ברמ"א וברמב"ם, שכתבו שיש לעשות שינויים בלילה זה כדי שהבנים יראו, יתעוררו וישאלו "מה נשתנה" (חק יעקב, אורח חיים, סימן תעב סעיף קטן ב'; רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ז הלכה ג). אסמכתא נוספת להצנעת המצה מובאת מן הפסוק "ושמרתם את המצות" (ספר ויגד משה, סימן יח אות ז), וכן כזכר לקרבן פסח שהיו מצניעים אותו בזמן המקדש (ספר מקראי קודש, פסח, חלק ב סימן מא; בית הבחירה למאירי, מסכת פסחים, דף קיד עמוד א').גדולי אשכנז הקדמונים, כמו רבו של המהרי"ל והמהרי"ל עצמו, הדגישו שכל שינוי המשמח את הקטן וגורם לו לשאול הוא משובח, שכן "הקב"ה מתאווה לזה" (ספר מנהגי רבי שלום מנוישטט, סימן נ אות א; סדר הגדת המהרי"ל, אות לז). גם רבי יעקב עמדין מצא לכך סמך ישיר בלשון הגמרא (סידור היעב"ץ, שער המפקד, שער שני, שער השיר סדר הגדה, נתיב ה).

ג. טעמי המנהג העמוקים

מלבד המטרה הפשוטה והמרכזית – שלא יישנו התינוקות (כמבואר בגמרא ובראשונים) – נמנו בספרים טעמים נוספים למנהג זה:

תזכורת לאכילת האפיקומן: הילדים הממתינים לפדות את המצה מזכירים למסובים שטרם אכלו את האפיקומן, ובכך מונעים שכחה לפני ברכת המזון (ספר ויגד משה, אות ט; ספר אוצר הפסח).
זכר לנס "לא יחרץ כלב לשונו": הכלבים משמשים שמירה מפני גנבים, ומכיוון שבאותו לילה שקטו הכלבים, הגניבה הסמלית מזכירה את השקט המופלא של ליל יציאת מצרים (ספר מכתב סופר, חלק א סימן קי; רש"י, מסכת פסחים, דף קיג).
זכר לברכות יעקב אבינו: יעקב לקח את הברכות מאביו יצחק ב"מרמה" (שהיא חכמה). הוא הביא לו את גדיי העיזים שהיו כנגד קרבן פסח וחגיגה, ובכך רמז לאפיקומן (במרמה בגימטריא אפיקומן). לכן חוטפים במרמה ובחכמה (ספר הסדר הערוך בשם ספר מנחת אליהו; פירוש רש"י ותרגום אונקלוס על בראשית כז לה).
זכר לביזת מצרים: החטיפה היא מעין משחק של "שאלה ומתנה", הדומה להשאלת כלי הכסף והזהב מהמצרים, הנעשית מתוך מחילה והסכמה הדדית (ספר אוצר ההלכה).

ד. שיטת חב"ד בענין ושלילת המנהג במסורות נוספות

למרות תפוצתו של המנהג, קיימת התנגדות עקרונית אליו בחלק מקהילות ישראל, כאשר הפולמוס נוגע הן בהיבט החינוכי והן בהיבט ההלכתי:

שיטת חב"ד בענין: אדמו"ר מנחם מענדל שניאורסון מחב"ד (הרבי) מביא בספרו את המנהג הקיים לפיו התינוקות חוטפים את האפיקומן ומבקשים תמורתו מתנה (הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים, פסקת 'אפיקומן'), ומציין שיש המוצאים לכך רמז בלשון חז"ל "חוטפין מצה בלילי פסחים" (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קט עמוד א'; חק יעקב, אורח חיים, סימן תע"ב סעיף קטן ב'). אך בהמשך דבריו שולל הרבי מנהג זה לחלוטין, וכותב שאין נוהגים בחטיפת האפיקומן בבית הרב, על פי מאמר רז"ל: "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" – הטועם אחר הגנב טועם טעם גניבה (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה עמוד ב'). מתוך הדגשת חשיבותו של חג הפסח והשפעתו הרוחנית על כל השנה כולה (שבגללה לא אומרים 'חסל סידור פסח'), מובא כי לא מתאים לקיים בלילה קדוש זה מנהג שאינו חינוכי כמו גניבת האפיקומן (סיום הגדת הרבי וב"אותיות של נגלה" בלקוטי שיחות, כרך ה', עמ' 174 ואילך). הרבי הרחיב בעניין זה גם בשיחת ליל שני של חג הפסח תשכ"ב, שם שלל את המנהג ואף הוסיף בדרך צחות שבליובאוויטש אפילו הגנבים היו שובתים ממלאכתם בימי הפסח (תורת מנחם, כרך ל"ג, עמ' 310-311, אות ב'). אמנם מסופר כי פעם אחת 'חטפה' בתו הגדולה של אדמו"ר המהר"ש את האפיקומן שלו (הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים חב"ד), אך מדובר במעשה שהיה בקטנותה וניכר שהיה זה מקרה יוצא דופן בלבד; הקו הברור בבית הרב נותר שלא לטעום טעם גניבה (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה עמוד א').
מראית עין והתנגדות הספרדים והתימנים: בספר 'מאורי אור' מובא שהגויים עלולים לפרש זאת כאילו היהודים מחנכים את ילדיהם לגנוב, ולכן המונע מנהג זה משובח (ספר ארחות חיים, סימן תעג סעיף קטן ט). גם במסורת חכמי ספרד ותימן התנגדו למנהג משום שהוא מרגיל את הילד למידת הגניבה (ספר כתר שם טוב, חלק ג עמ' 176; הגדה של פסח כה לחי, סדר הלילה סעיף י אות ד). כפי שמביא הגאון הרב יוסף קאפח, בתימן לא היו נוהגים כלל 'לגנוב' את האפיקומן, מפני שהגניבה אסורה על פי הדין אפילו לשחוק, לשמחה או לצורך מצווה (הליכות תימן, עמ' 22 הערה 21), וכן מפורש בחיבור 'אגדתא דפסחא' שאין מנהג לגנוב את האפיקומן (אגדתא דפסחא, עמ' 15 הערה 3).
חשש מהיסח הדעת בקדשים ושיטת בית בריסק: הגר"ח מבריסק ביאר שהאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח וטעון שמירה מעליית טומאה או פסול, ואינו משחק לילדים. הוא הסביר שדברי הרמב"ם "חוטפין מצה" עוסקים בכלל בהתרת אכילה למסובים לפני המברך (הגדה של פסח מבית לוי). לכן, לר' חיים מבריסק לא היה נוח מנהג זה, ורוח חכמי בריסק לא הייתה נוחה הימנו (ספר אסופות רבינו חיים הלוי, מסכת פסחים, עמ' קט סימן מא).
גדולי ליטא הנוספים: גם בבית החזון איש, הקהילות יעקב והגר"ח קנייבסקי נהגו שלא לגנוב מטעם זה (ספר מעשה איש, חלק ה). הגרש"ז אויערבאך וספר פסקי תשובות הדגישו שאלו הנוהגים כך, עליהם להקפיד לפחות להשתמש בלשון נקייה ולקרוא לזה "חטיפה" ולא "גניבה" (הליכות שלמה, פרק ט ארחות הלכה הערה 210; פסקי תשובות, אורח חיים, סימן תעג).

הערת הגנה על המנהג: המצדדים במנהג משיבים שגניבה לשם שמחת מצווה מותרת ואינה מטמיעה הרגלים רעים, בדומה לדין שמיטת לולבי התינוקות בסוכות או נזקי בחורים בשמחת חתן ופורים, שפטורים בהם משום שמחה (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מע עמוד א' ודף מו עמוד ב'; שולחן ערוך, חושן משפט, סוף סימן שעח; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרצה; ספר אוצר ההלכה).

ה. דינים העולים למעשה

רבים נוהגים שלא לחטוף האפיקומן במשמעותו הפשוטה.
דרישה מופרזת ומצה חלופית: אם הילד דורש מתנה יקרה מדי ומסרב להחזיר את האפיקומן, אין האב מחויב להיכנע לו. מותר לכתחילה לקחת מצה שמורה אחרת ולאכול אותה לשם אפיקומן, שכן אין חובה מוחלטת דווקא על המצה שנחצתה ב'יחץ' (ספר ויברך דוד, חלק א סימן נח; ספר אהל מועד; הגהת הרמ"א, אורח חיים, סימן תעז סעיף ב).
קיום הבטחות לילדים: אם האב כבר הבטיח מתנה לילד כדי שיחזיר את המצה, חובה עליו לקיים את דבריו ולא לשקר לו, כדי שלא ללמדו מידת שקר (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מו עמוד ב').
הבטחת מוקצה בשבת ויום טוב: מותר להבטיח לילד במהלך החג מתנה שהיא מוקצה (כמו צעצוע חשמלי או כסף), ואין בכך משום איסור "ודבר דבר" של חול, בדומה להבטחת מתנות לחתן (ספר ויברך דוד; משנה ברורה, סימן שו סעיף קטן לג).
מקום הטמנת המצה ושמירתה: יש להזהיר את הילדים שלא להחביא את האפיקומן מתחת למיטה שעליה ישנים (מפני רוח רעה השורה על אוכלים תחת המיטה) ולא להכניסו לבית הכיסא מפני כבוד המצווה והנקיות (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קטז סעיף ה; ספר שלמת חיים, סימן יג; ספר ויגד משה, סימן יח). יש המקילים בליל שימורים אם המיטה אינה משמשת לשינה באותה שעה.

ו. עצה טובה ופתרון מעשי לבעיות החטיפה

כדי למנוע ויכוחים מורטי עצבים בשעות המאוחרות של הלילה, וכדי למנוע את פירור המצה, נפילתה על הרצפה או החבאתה במקומות שאינם נקיים, מובאת עצה נהדרת בספרי המנהגים:

עצת שתי השקיות: עורך הסדר יכין מראש שתי שקיות. שקית אחת ובה האפיקומן האמיתי תישאר מוסתרת אצלו לאורך כל הערב באופן בטוח ונקי. את השקית השנייה (ובה מצה פשוטה או חלופית) הוא יניח תחת המפה לעיני הילדים, אותה הם "יחטפו".בצורה זו המצווה נשמרת כדת וכדין בהידור, הילדים נהנים מהמשחק, ואם המשא ומתן על הפדיון נקלע למבוי סתום והשעה מאוחרת, יכול האב לשלוף את השקית האמיתית ולהכריז שיש לו אפיקומן, דבר שיגרום לילדים להוריד מיד את דרישותיהם (הגדה של פסח "רבה אמונתך", עמ'

ז. סיכום השיטות והלכה למעשה

למכלול השיטות והדעות שהובאו לעיל, עולים כמה קווים מנחים ומעשיים להנהגת הבית בליל הסדר:

לנוהגים לקיים את המנהג: ראוי מאוד להקפיד ולחנך את הילדים להשתמש בלשון נקייה, ולכנות את העניין בשם "חטיפת" האפיקומן ולא "גניבתו" (הליכות שלמה, פרק ט ארחות הלכה הערה 210; פסקי תשובות, אורח חיים, סימן תעג). כמו כן, יש להשגיח שהמצה תישמר בנקיות ובכבוד הראוי, ולא תוטמן מתחת למיטה או בבית הכיסא (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קטז סעיף ה; ספר שלמת חיים, סימן יג).
למבקשים למנוע מחלוקת או סחיטה: במידה והילדים מעלים דרישות מופרזות, אין חובה להיכנע להן. ניתן לכתחילה לקחת מצה שמורה אחרת ולאכלה לשם אפיקומן (ספר ויברך דוד, חלק א סימן נח; הגהת הרמ"א, אורח חיים, סימן תעז סעיף ב). דרך עדיפה מראש היא "עצת שתי השקיות" – להצניע מצה שמורה אחת אצל עורך הסדר, ולתת לילדים לשחוק עם המצה השנייה (הגדה של פסח "רבה אמונתך", עמ' מח).
לנוהגים שלא לחטוף כלל: קהילות ומסורות רבות – ובהן חסידי חב"ד, בני תימן, נוהגי בית בריסק, ובית החזון איש – נמנעות לחלוטין מכל חטיפה או גניבה של האפיקומן. זאת כדי להתרחק משמץ של הרגל גניבה (הליכות תימן, עמ' 22; ספר מעשה איש, חלק ה; לקוטי שיחות, כרך ה', עמ' 174) ולשמור על האפיקומן כזכר לקרבן פסח מתוך היסח הדעת (הגדה של פסח מבית לוי; ספר אסופות רבינו חיים הלוי, עמ' קט).
קיום הבטחות: בכל מנהג שיבחרו, אם הבטיח עורך הסדר מתנה לתינוק עבור החזרת המצה, חובה גמורה עליו לקיים את דיבורו ולא לחזור בו, כדי שלא ללמד את הילד מידת שקר (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מו עמוד ב').

הערות