א. קביעת ט"ו בשבט במשנה ובגמרא – יסוד הלכתי מחייב

המשנה במסכת ראש השנה מונה ארבעה ראשי שנים, וביניהם: "בחמישה עשר בשבט – ראש השנה לאילן כדברי בית הלל" (משנה ראש השנה ב ע"א).בגמרא מבואר טעם הדבר: "כבר יצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילן ונמצאו הפירות חונטים מעכשיו" (ראש השנה יד ע"א). כלומר, זהו שלב פנימי שבו מתחיל מחזור צמיחה חדש באילן, ומכאן ואילך חנטת הפירות שייכת לשנה הבאה.הגמרא מבהירה שקביעה זו איננה רעיון סמלי בלבד, אלא יסוד הלכתי הקובע שורה של דינים מעשיים:

• תרומות ומעשרות: שאין מעשרין משנה לשנה.
• מעבר בין מעשרות: המעבר בין מעשר שני למעשר עני (לפי שנות השמיטה).
• דיני ערלה ורבעי.
• דיני ביכורים.

ב. פסיקת ההלכה – הרמב"ם והשולחן ערוך

דברי הגמרא נפסקו להלכה באופן חד-משמעי. הרמב"ם פוסק:

"פירות האילן שחנטו קודם חמישה עשר בשבט – מתעשרין לשנה שעברה, חנטו לאחר חמישה עשר בשבט – מתעשרין לשנה הבאה" (הלכות מעשר שני פרק א).

על יסוד זה פסק השולחן ערוך כדעת בית הלל, שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, ואין מערבין פירות שחנטו לפניו עם פירות שחנטו לאחריו.בנוגע לשנה מעוברת, מסקנת הגמרא היא שהולכים אחר החודש ששמו "שבט". החתם סופר מבאר שמכיוון שמדובר בדין תורה, אף הטבע משועבד לקביעת חכמים, והמציאות נגררת אחר הכרעת בית הדין.

ג. אכילת פירות – יסוד הירושלמי ודברי הפוסקים

אף שבבבלי לא נזכר ציווי מפורש לאכול פירות בט"ו בשבט, בירושלמי נאמר: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל" (ירושלמי קידושין).על יסוד זה כתב המשנה ברורה שיש מעלה לאכול מעט מכל מין חדש במשך השנה, כדי להראות שחביבה עליו בריאת הקב"ה. הערוך השולחן מבאר שטעם הנהגה זו הוא להרבות שבח והודיה לה' על חידוש הפירות.מספר אחרונים קישרו הנהגה זו לט"ו בשבט דווקא, כזמן המסוגל לכך ביותר משום שבו מתחדש כוח הצמיחה של האילנות.

ד. התפתחות המנהג בישראל

המנהג להרבות באכילת פירות בט"ו בשבט מוזכר בדברי פוסקים רבים:

• בספר תיקון יששכר נאמר שנוהגים לאכול פירות "לכבוד שמו של יום", ודבריו הובאו במגן אברהם ובמשנה ברורה.
• בקרב חכמי ספרד, החיד"א ורבי חיים פלאג'י ציינו את המנהג לסדר על השולחן ממיני פירות האילן ככל אשר תשיג ידו.
• הכף החיים הוסיף שנהגו ללמוד תחילה עניינים הקשורים בפירות ולאחר מכן לברך עליהם.

מספר וסוגי הפירות: קיימים מנהגים שונים (שבעת המינים, 15 מינים, 30 מינים ואף יותר). עם זאת, העיקר הוא ריבוי המינים ולא הכמות מכל פרי.

ה. מנהגי ט"ו בשבט על פי שיטת חב"ד

בדברי הרבי מליובאוויטש מודגש שט"ו בשבט איננו חג בעל טקסים קבועים, אלא יום הנהגה.הנהגות חב"ד המרכזיות ביום זה:

1. אכילת פירות: ובפרט פירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל.
2. ברכת שהחיינו: הרבי הורה להשתדל לברך "שהחיינו" לפחות על פרי אחד חדש.
3. אכילת חרובים: לזכר הנס של רבי חנינא בן דוסא.
4. שלילת "סדר" וטקסים: הרבי ציין שלא נהגו במחוזותינו לומר קטעים מיוחדים מהזוהר או מהתנ"ך (סדר ט"ו בשבט).
5. שלילת הנטיעות: הרבי שלל את המנהג לטעת עצים ביום זה, בהגדירו כעניין חילוני שאין לערבו במנהגי השולחן ערוך.

ו. המשמעות הפנימית – "כי האדם עץ השדה"

על יסוד הפסוק "כי האדם עץ השדה", ביאר הרבי שלוש דרגות בעבודת ה':

• השורש: האמונה הפשוטה, שהיא מקור החיות ונסתרת מן העין.
• גוף האילן (גזע וענפים): לימוד התורה וקיום המצוות בפועל.
• הפירות: התכלית והשלמות – השפעה על הזולת וזיכוי הרבים.

כשם שטיפול בשתיל רך משפיע על עתיד העץ כולו, כך ההשקעה בחינוך בגיל צעיר היא קריטית ומכרעת לעתידו של "האדם-העץ".

ז. סיכום

ט"ו בשבט מהווה נקודת מפגש בין הלכה פסוקה (תרומות ומעשרות), מנהג ישראל (אכילת פירות והודיה) ופנימיות התורה (צמיחה רוחנית וחינוך).על פי שיטת חב"ד, זהו יום של התחלה שקטה ופנימית: זמן לחיזוק השורשים באמונה, הוספה בתורה ומצוות, והכנה להבאת פירות של השפעה וברכה לעולם כולו.