ההלכה קובעת כלל ברור: כל פרי שדרכו להתליע בעודו מחובר – אסור באכילה עד לאחר בדיקה יסודית (שולחן ערוך יו"ד סימן פד). חיוב זה אינו חומרה אלא דין גמור, שכן אכילת שרץ עלולה לכלול מספר לאווים מן התורה. כל קביעה לגבי היתר אכילה חייבת להישען על בירור מציאותי והלכתי כאחד.
בדיקות מקיפות לאורך שנים העלו כי תות שדה המצוי כיום נגוע בחרקים ברמת שכיחות גבוהה, גם כשמראהו החיצוני תקין. הנגיעות קיימת בחממות, בכיסויים ובכל ארצות הגידול. מציאות זו הביאה את הפוסקים לקבוע כי תות שדה נחשב פרי המוחזק בנגיעות, ואינו מותר באכילה ללא טיפול יסודי.
בתות שדה מצויים חרקים זעירים: כנימות עלה, אקריות, תריפסים, זבובי תסיסה ופסוקאים. למרות גודלם המזערי וצבעם הדומה לפרי, ניתן להבחין בהם בעין רגילה בהתבוננות מדוקדקת. מאחר שהם נראים לעין, דינם כשרץ האסור מן התורה ואין מקום להקל בטענת "אינו ניכר".
קיימות שתי גישות מרכזיות להכשרת הפרי:
חרק שלם נחשב "בריה" ואינו בטל ברוב, אך חרק טחון שאינו ניכר – בטל. עם זאת, ההלכה קובעת שאין מבטלין איסור לכתחילה. לכן, היתר טחינה שייך רק כאשר לאחר הניקוי היסודי נותר ספק נגיעות, ולא במקום שבו ידוע בבירור שישנם חרקים.
גופי הכשרות גיבשו מדיניות ברורה לשיווק ותעשייה:
מוצרים תחת השגחה מהודרת (יוגורט, גלידה, ריבות, נקטר) מותרים באכילה כי התות עבר טחינה או בישול.
תות שדה בימינו הוא פרי המוחזק בנגיעות ואסור באכילה ללא טיפול יסודי. גופי הכשרות קבעו קו זהיר: קילוף מלא לצרכן הפרטי, או ניקוי ובדיקה ולאחריהם טחינה/בישול בתעשייה. זוהי הדרך הראויה לשמירת כשרות המאכל בדורנו.